הצהרת אמן

העבודה בזכוכית הינה מאתגרת ומסקרנת. היופי של הזכוכית כחומר צלול בעל שקיפות וזרימה אך עם זאת גם חומר קשה מאד לעבודה ולהעברת התחושות.

בעבודתי קיימים שני גופי עבודות מקבילים. הראשון הוא פיגורטיבי וסימבולי. אחת היצירות שאני מרגישה כי היא מביעה בצורה מייצגת את גוף עבודה זה היא הפסל "חלומות לבנים". הפסל הינו דימוי של חולצה מזכוכית. יצרתי את אותו ביציקת זכוכית, כלומר התכה של זכוכית לתוך תבנית גבס-קוורץ. החולצה היא חפץ נשי, שאין לו מהות עצמאית או אישיות. למעשה החולצה רומזת לדימוי של הגוף שמסתתר אחריו. החולצה משמשת כקליפה, נשל בלי גוף, שמהווה חוצץ בין האישה לעולם כולו. החולצה מנתקת את היופי הפנימי, האישיות, ומותירה אותנו עם היופי החיצוני בלבד. השימוש בזכוכית מאפשר ליצור פסל שהוא, כמו האישה, סיפור של ניגודים. הזכוכית שקופה-לא שקופה, ניתן להרגיש את הרכות והעדינות של הבד ויחד עם זאת את הקושי של הזכוכית.

גוף עבודה נוסף שלי הוא פורמליסטי יותר ומאופיין בשאלות של צבע, צורה, שקיפות וטקסטורה. מבחינתי אני בודקת את גבולות החומר והיכולת הפיזית שלו מצד אחד לחקות מרקמים וצבעוניות שונות בטבע, לעומת יצירה של אלמנטים מלאכותיים או דקורטיביים יותר. ניתן לראות זאת בעבודות כגון "מערבולת", "פרא" ועוד.

לעיתים ישנן עבודות אשר משלבות את שני הסגנונות המופשטים והפיגורטיביים יחדיו. כמו למשל בעבודות פסל מס. 1 פסל מס. 2 ועוד. בהן הזכוכית מתפקדת כחומר וסימבול בו זמנית. כלומר, הזכוכית היא חומר בעל שקיפות מוחלטת המאפשרת לנו להציץ לתוך "משהו" או "מישהו" ולגלות מה מסתתר בתוכו. המעבר של האור דרך היצירה והברק שלה משקפים את הייחוד, החוזק והיכולת של האדם. החלקים בעלי הטקסטורה הם לא רק ניגוד לחלק "הלא מעובד" של האדם אלא גם החלקים בהם השקיפות של הזכוכית חלקית בלבד, אלו החלקים שלא רואים אותם אצל האדם, אלא אחרי היכרות יותר מעמיקה.

כמו האדם, הזכוכית כלפי חוץ נותנת הרגשה של חוזק ועמידות, אך בתוך תוכה הינה חומר רגיש ושביר. המעבר ממצב אחד- חוזק- למצב שני-רגיש- הינו מהיר ולעיתים בלתי הפיך.